מסיום בית הספר עד היום-זאב מרגלית

זמן קצר לאחר שסיים את בית הספר התיכון התגייס לצה"ל במסגרת גרעין נח"ל ושירת שירות צבאי מלא, במהלך שירותו הצבאי הכיר חיילת נחמדה שהפכה להיות אשתו והיא בעצם סבתי.

מאחר ושירותם הצבאי היה במסגרת הנח"ל התחתנו סבי וסבתי ביישוב ספר על גבול ירדן (באזור שהיה מסוכן באותם ימים שלפני מלחמת ששת הימים ).

כשנה וחצי לאחר לאחר נישואיהם של סבי וסבתי עזבו נולדה ביתם מיכל שהיא בעצם דודתי לאחר הולדתה של מיכל פרצה מלחמת ששת הימים שגם סבי נטל בה חלק.

זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים עזבו סבי וסבתי המשק שם התגוררו עם ביתם התינוקת מיכל ועברו לגבעתיים וסבי החל לעבוד כמפעיל תכני כבד.

באותה התקופה (כ-3 שנים לאחר הולדתה של מיכל) נולד בנם איתי שהוא בעצם אבי.

זמן מה לאחר הולדת אבי עזבו סבי וסבתי את גבעתיים ועברו לרמת גן שם התגוררו      כ-20 שנה.

כשנה לאחר שעברו לרמת גן פרצה מלחמת יום הכיפורים שערכה כ-3 שבועות שבעקבותיה נגרם זעזוע עמוק לחברה בישראל.

סבי השתתף במלחמת יום הכיפורים כאיש מילואים במסגרת אוגדת מילואים של חיל השיריון והיה מגויס במשך כ-5 חודשים רצופים, כמו רבים אחרים.

לאחר שהשתחרר משירות המילואים הממושך בעקבות מלחמת יום הכיפורים החליט סבי כי יש ברצונו "להתאוור" ממוראות המלחמה ויצא עם המשפחה לשליחות מטעם הסוכנות היהודית לרודזיה (שכיום נקראת זימבאבווה) שנמצאת בדרומה של יבשת אפריקה שם שהו כשנתיים וחצי שבהן עסק סבי בריכוז והדרכה של תנועות הנוער הציוניות ברודזיה.

עם תום תקופת השליחות ברודזיה חזרו ארצה וסבי התקבל לאחת ממערכות הביטחון של מדינת ישראל, שם שירת עד יציאתו לגימלאות.

כשנתיים לאחר שחזרו מרודזיה נולדה ביתם מירב (שגם היא דודתי).

לאחר כ-20 שנות מגורים ברמת גן עברו לראש העין שם מתגוררים סבי וסבתי עד היום

ילדותו של סבי-זאב מרגלית

1945
סבי עם הוריו

סבא שלי נולד בשנת 1943 בישראל שאז נקראתה עליין פלשתינה שהייתה נתונה תחת שלטון המנדט הבריטי (הבריטים שלטו בארץ מתום מלחמת העולם הראשונה – 1917 ועד מלחמת השיחרור – 14 למאי 1948).

סבי נולד להורים ציוניים שעלו ארצה בשנות ה-30 של המאה הקודמת (אבא של סבא שלי היה חבר במשלחת רומניה הראשונה – 1932, שלאחריה נשאר בארץ ומאוחר יותר השתתף במאבק של היישוב היהודי בארץ ישראל לגירוש הבריטים).

כפי שצוין לעיל – סבא שלי שהוא יליד הארץ נולד בתל אביב שבה גם גדל ולמד.

סבא שלי עדיין זוכר את החיילים הבריטים ששלטו אז בארץ וגם את מלחמת השיחרור שפרצה בהיותו כבן 5-6.

תקופת הילדות של סבי הייתה "רגילה" למדי, ללא אירועים יוצאי דופן עם כי עדיין זכורים לו היטב האירועים הנילווים למלחמת השיחרור – דודו נהרג בקרבות מלחמת השיחרור שבועיים לאחר שעלה ארצה ואת המחסור במזון שחולק בקיצוב לתושבים.

עם הגיעו לגיל שש החל ללמוד בבית הספר היסודי, שם למד שמונה שנים, עד שסיים כיתה ח' ואז עבר לבית הספר התיכון, שם למד ארבע שנים, עד שסיים כיתה י"ב.

תקוםת ילדותןו ונעוריו של סבי היו שונות בתכלית השינוי מתקופותינו אנו היום – טלוויזיה עדיין לא הייתה אז בארץ וגם לא מחשבים וכל מיני גדג'טים אלקטרוניים למיניהם ובטח ובטח שגם לא טלפון סלולארי.

גם האווירה הייתה שונה בתכלית השינוי – האנשים היו פתוחים זה לזה הרבה יותר מאשר היום והמדינה עם כל היותה ענייה בהרבה יותר מאשר היום, העניקה לאזרחיה הרבה יותר באופן יחסי מאשר היום – למשל חינוך ובה היה ממש חינם וגם בנושא בריאות האזרחים קיבלו תמיד את הטיפול הטוב ביותר ללא "סל בריאות" כפי שקיים היום למשל.

כפועל יוצא להעדרותם של משחקי מחשב, טלוויזיה וכו' מחיי היום יום חיי החברה ( ואורח החיים בכללו ) היו הרבה יותר מגובשים והיחסים בין בני האדם היו חמים וקרובים הרבה יותר – מה שבמובן השפיע גם על הילדים של אותה תקופה לדוגמה : משחקי רחוב וחברה שהיו מפותחים בהרבה יותר, כאשר למעשה סבא שלי זוכר שבכל הזדמנות שנקרתה התקבצו הילדים שהתגוררו בשכונה למשחקי רחוב למיניהם.

בנוסף לכל האמור לעיל גם היחסים בתיך המשפחה היו הרבה יותר קרובים למשל כמעט כל ערב אחד הדודים היה מגיע לבקר ויחד שיחקו כולם משחקי קופסה כגון: שח-מט, דמקה, שבצ-נע וכו'.

עם הגיעו לגיל הנעורים הצטרף לתנועת נוער שבמסגרתה יצא לטיולים ומסעות ארוכים ברחבי הארץ וכך בעצם למד להכיר את הארץ דרך הרגליים.

עד היום זכורה תקופה זו – שבה היה בתנועת הנוער – כאחת התקופות היפות בחייו